להפגיש את השוליים עם המיינסטרים

12 Aug 19מאת ארז חן

אחת לחודש אנחנו מזינים את הראש והנפש עם הרצאה אורחת, תחת הכותרת "פירמה למה".

מירב שחם היא יוצרת מולטידיסצפלינרית, מוזיקאית ואחת המעצבות הייחודיות בתעשייה. ארסנל הפרויקטים שלה כולל טלוויזיה, פסטיבלים, ספרים, קליפים, אלבומים ועוד – וביניהם "פאודה", "האחיות המוצלחות שלי", אלבום של סנדרסון, עבודה ב"קשת", "יס" וכו'). אין סיכוי שלא נתקלתם באמנות שלה. זכינו לבלות עם מירב 90 דקות נפלאות וללמוד ממנה על אופן בו היא רוקמת ויוצרת פתיחים לסדרות וסרטים, ומזריקה להם את האופי הייחודי שלה. היא סיפרה לנו גם על האתגרים, ההשראות והשילוב בין מוזיקה ועיצוב.

בסוף ההרצאה היא גם ענתה על השאלות שלנו – לא סתם קוראים לזה "פירמה למה".

למה מוזיקה היא הבסיס לאמנות שלך?

מוזיקה היא מאד אינסטינקטיבית. אני זוכרת את רגע הגילוי כשהאזנתי לאלבום הראשון שקניתי בחיי. בשלב מסוים הרגשתי שהסקרנות המוזיקלית שלי והמחקר החופשי בתחום בגיל ההתבגרות, עיצבו את מי שאני היום. האזנתי לפרוג רוק, מוזיקת סיקסטיז פסיכדלית ודארק אייטיז, מוזיקה גותית ואינדסטריאל במועדונים של חיפה בגיל 17.

למה התחלת עם וידאו ואנימציה, ולא נשארת רק במוזיקה?

ההתפרשות לתחומי הווידאו הייתה טבעית מאד עבורי, מוזיקה ואימאג'ים נעים על המסך הם שילוב מנצח. בנוסף, טקסט מהווה השראה אינסופית ליוצרים ויזואליים, במיוחד אם אני מוצאת את הכתיבה מרגשת. בנקודה הזו זה כבר מרגיש כמו היצירה שלי, והקשר בין כל הדברים סימביוטי ונטול מאמץ.

מתוך הפתיח של "פאודה" | מירב שחם

למה את מעצבת?

אני חושבת שעיצוב בהגדרתו הוא לאו דווקא הדבר שהכי מעניין אותי. אני מרגישה שלרוב, תמונה יכולה לדבר גם בלי מילים, היא פועלת על תדרים אחרים, או חושים או אסוציאציות. היא מציתה את הדמיון וגורמת לנו להסתכל עליה תמיד כילדים סקרנים.

למה שילבת עיצוב וטלוויזיה?

הדבר החשוב ביותר שאני יכולה להגיד על זה, הוא שאני מרגישה שלמעצבים שלנו יש גישות מאד שונות ומיוחדות לקולנוע וטלוויזיה, מכל קולנוען שכבר רגיל לעבוד בתחום. אנחנו קודם כל חוקרים, אנחנו מבינים במה העבודה עוסקת ומפרקים אותה לעלילה ואילוסטרציה. משם אנחנו מבינים איך להפיק פרשנות גרפית של התוכן, להעניק לזה נופך נוסף של מסרים. כך אני מאפשרת לצופה לצפות ולחוות באותו התוכן באופן שונה לגמרי.

למה ואיך את בוחרת סגנון או צבע מסוים לכל פרויקט?

בכלליות, הבחירות לעולם אינן אקראיות. הן מבוססות על מחקר וצפייה בחומרים הקיימים. הצבעים מעבירים מסר עיצובי חזק. האתגרים וההחלטות בפרויקטים כאלה זהים לכל פרויקט מיתוגי.

למה התעקשת על עשר שעות צילומים תת־ימיים עם ליאור אשכנזי, אם השתמשת רק בחמש שניות לפתיח של סדרה?

קודם כל, זה כיף, חוויתי ומאתגר. זו חוויה חד־פעמית ומישהו שילם עבורה! הייתי עושה את זה שוב ושוב, ואני רק מחכה להזדמנויות נוספות כאלה, שדי נדירות במחוזותינו.

מתוך הפתיח של "האחיות המוצלחות שלי" | מירב שחם

למה להוסיף לכל זה גם איור ספרים? זה לא מסובך מספיק?

גם אני תמיד שאלתי את עצמי, למה לא פשוט להתמקד בדבר אחד? זה טוב להתפזר ככה? האם זה עוצר בעדי מלהתמקצע בתחום מסוים? היום אני יודעת שזו פשוט אני וזה מה שטוב לי. הספר של גורי אלפי למשל היה באמת קטע חד־פעמי מבחינת השקעה, היקף ומסירות, וזה פרויקט שלמדתי ממנו המון. "האיש שלא הבחין בשום דבר" הוא המשך ישיר של ההשראה המוזיקלית שלי – כי גם במוזיקה יש מילים, וכשהן טובות, אין לזה שום תחליף בעולם.

מה לדעתך צופן העתיד לקשר בין אדם, תקשורת וטכנולוגיה?

אני חושבת שאני אחת מאלה (שמאד) תקועות בעבר ומתרפקות על נוסטלגיה – ערוץ 1, תקליטים, מכתבים וספרים. מצד שני, יש את העניין הגובר שלי בקשר שבין עיצוב וטכנולוגיה, כתיבת קוד, VR, וכל מה שקשור באלגוריתמים. זה עשוי לעבוד לטובתנו, אבל גם עלול להשמיד אותנו לאט מבפנים (חפשו את עמוד הפייסבוק הנפלא של מתי מריאנסקי "עליית המכונות"). אני לא יודעת באיזה כיוון אנחנו מהבחינה הזו, אבל אני מודה שאני מרגישה די מאוימת מהעתיד, ומקווה שנוכל לשמור על שפיות אל מול הטירוף.