אפשר לקרוא לזה חופש

מאת : פירמה 05 יולי 2017
2529
השבוע התחיל החופש הגדול באופן רשמי.
הרחובות התמלאו בבני נוער שחוגגים את העובדה שהם לא משלמים שכר דירה, לא יודעים בע"פ את כל מספרי השלוחות של עיריית תל אביב ולא קוראים 10,000 פעם מה רשום על כל שלט לפני שהם נכנסים לחנייה.
כן. להיות צעיר זו הרגשה נפלאה. 

האמנם?

הנוער של היום זה לא הנוער של פעם. האמת? שמעתי את זה גם כשאני הייתי צעירה. אבל כנראה שעם הזמן, כשמזדקנים, שוכחים והופכים להיות האנשים האלה, אלה שלא האמנו שנהיה. אלה שמנענעים את הראש ואומרים: כשאנחנו היינו ילדים אז..." או "היום זה לא מה שהיה פעם...". אז נכון, היום זה בהחלט לא מה שהיה פעם. אבל האם פעם היה טוב יותר או קשה יותר? האם אפשר להשוות בכלל?

לכל דור יש את הבעיות שלו, האתגרים, וכן גם את הדברים הטובים. אני עוד זוכרת את הצעקה של השכן ממול שקרא לי לצאת החוצה לשחק. אני זוכרת את הכדורגל בגינה הציבורית ואת הצעקות, מכל חלון, שהכריזו על השעה 17:30, השעה בה שודרו תכניות הילדים. אני זוכרת שהשארנו את הדלתות פתוחות, כל אחד היה יכול להיכנס. שכשדפקו בשקט על הדלתות צעקנו "פתוח" בקולי קולות.

והיום? היום לא צועקים מכל חלון. החלונות היום סגורים, מכשירי הטלפון פתוחים. בדלת לא דופקים, אלא מסמסים. ובטלוויזיה יש 24/7 ערוץ הילדים.
מה שנשאר, ולא נעלם, זו הסקרנות. כמו תמיד, ילדים רוצים לראות ולשמוע הכל, מתעניינים בכל דבר, רוצים ללמוד ולחקור, לנסות ולהתנסות. לא משנה במה. עיניים גדולות. אפליקציה חדשה, משחק מחשב, תוכנית בטלוויזיה.

זה לא הם, זו הקדמה.

הנוער של היום יודע כמה זה חשוב להיות מחובר. וכמה מחובר זה יודע. וכמה מחובר ויודע זה חשוב. פיתוח מהיר וריבוי הפלטפורמות, מהן אפשר לצרוך מידע, הופך את הצורך להיות מחובר לעבודה. אני רק אפתח את המחשב לשנייה, רק אענה לאיזה מייל, אבדוק מה שלום החברים בפייסבוק (ובדרך אכתוב איזה פוסט ותגובה), ויש איזה סרטון חם ביוטיוב, הופה, התרעה מ-ynet ועוד נוטיפיקציה, מפה לשם, קשה להתנתק מהמחשב ומהסלולארי.
בניינו, לשם העולם צועד. להביא רופא הביתה זה כבר פאסה. עכשיו כל בחורה חולמת על גבר שעובד בהייטק. העובדה שאפשר לעבוד מהבית, היכולת שלנו לקבל גירויים גם מבלי לצאת החוצה, גורמים לנו לצאת פחות ולצרוך את כל מה שיש לעולם להציע מתוך כף היד, ישירות מהספה.

אנחנו הופכים עצמאים יותר, מבודדים יותר, הקשר עם המשפחה רופף יותר וחברים מתחלפים באופן תדיר. אפילו קניות, שהיה הבילוי המועדף, נעשות באופן מכוון. אז פלא שהנוער של היום כבר לא יוצא מהבית?
וכמו פעם גם היום, הכל זה עניין של מינון, של היכולת שלנו בתור יחידים למנן את השעות מול המחשב ולצאת מהבית. היכולת שלנו בתור הורים, לתת לילד שלנו הפסקה מהמרדף אחרי ידע והתנסות ולגרום לו לבלות עם חברים. אפילו סתם לשבת בחוץ ולרכל על העולם.

והכי חשוב, אנחנו חייבים להישאר מחוברים לשפה של הנוער, כי הם יכולים ללמד אותנו, יותר ממה שאנחנו יכולים ללמד אותם. אחרי הכל הם אשפים בלימודים. הם עובדים בזה יום יום.
 
ולמי שעדיין חושב שהיה פה שמח לפני שנולדתי:
צ'ומפי ואין-שם חינוכית (1984):
https://www.youtube.com/watch?v=EGO-ROtIt0w
-
מקרון 1 (1985):
https://www.youtube.com/watch?v=NlmE2qHZkTk
-
רואים שש שש (1987):
https://www.youtube.com/watch?v=jI5fDGft6zY
-
שוטרים וגנבים (1988):
https://www.youtube.com/watch?v=BckwIYmd1RE
-
אייסיס (1975):
https://www.youtube.com/watch?v=FdBRLV6PGro

וכמובן האיש שכולנו רצינו להיות (1983):
https://www.youtube.com/watch?v=Ugb_TIpPoWA
 
 
 
בא לי ויראלי

מאת : מירב כרמל 08 יוני 2017
2118
אני חייבת לציין שיש לי בעיה עם המילה "ויראלי".
ההגדרה הזו נשמעת לי כמו משהו שהרופא לא ייתן עליו אישור מחלה, אלא ישר יגיד שצריך לכתוב צוואה. "זהו". הוא יאמר. "אין מה לעשות. יש לך...ויראלי!"
הסלידה שלי מהמילה הזו, היא לא סתם. עד לאחרונה, היה חיידק ויראלי שגרם למחלה ויראלית ועכשיו יש גם שיווק ויראלי. ושיווק ויראלי הוא בדיוק כמו המחלה- מדבק ועובר מפה לפה (ומפחיד!). 

הבעיה היא שבשונה ממחלה, כשמעלים סרטון לרשתות החברתיות, לא יכולים לדעת מה גרם למדד הויראליות ולהצלחת הסרטון בקרב הצופים.
שנים שניסיתי להבין מה עושה סרטון לויראלי. מה המרשם המדויק. כמה סוכר? כמה שמן? כמה ביצים צריך להוסיף כדי שיצא סרטון כזה מתוק מתוק שכולם ירצו לראות. אז חיפשתי באלוהי הגוגל סרטונים ויראליים ישנים. אבל אלוהים לא כזה פשוט. לפעמים, יש דברים שהוא לא מוצא (אולי כי אלוהי הגוגל הוא במקור, אמריקאי). אז חיפשתי באנגלית וגיליתי, נו, אוצרות.

ההיסטוריה הויראלית (לפחות בשבילי) התחילה בסרטונים שתיארו מהלכים פשוטים במיינקראפט. אין לי מושג מי באמת צפה בהם אבל זה סימן את תחילת התופעה. כך, נסללה הדרך למבטים דרמתיים שסיפק סנאי תמים, לחתולים וכלבים שאותגרו שכלית, וכמובן לכוכבי הרשת הבלתי מעורערים, ילדים. 

אני לא מאמינה גדולה במקריות, אבל בדיוק השבוע, חגגו עשור לסרטון הוויראלי האהוב עלי: "צ'ארלי נשך לי את האצבע!" אז צ'ארלי ואחיו כבר טינאייג'רים וזה לא מראה רק עד כמה הזדקנו. זה מראה עד כמה התופעה הויראלית היא כאן כדי להישאר. רק שכמו כל מחלה, גם לתופעה הויראלית פיתחנו נוגדנים. קשה יותר להפתיע אותנו, קשה יותר להצחיק, ובעיקר, קשה יותר לגרום לנו לצפות ולהזיז את האצבע לכיוון הלייק או השיתוף. הכיף בזה הוא שאם פעם חשבנו שיש חוקים, היום אנחנו מבינים שצריך לעבוד קצת יותר קשה כדי להשיג צפיות. וקצת יותר יצירתי.

זה בדיוק מה שעושה רומן בוצ'אצקי. הבחור שהגה וביצע את הסרטון הויראליI'm Jewish And You Know It, התבגר והפך לבמאי קליפים ויראליים מצליח.
ולא. הוא לא יאמר לכם איך לעשות סרטון ויראלי מוצלח, הוא פשוט ילמד אתכם איך לעשות סרטון עם פוטנציאל ויראלי. כזה שהצופים מחכים לו. כזה שיראו כמה פעמים. כזה שישלחו לחברים. סרטון שייצר שיח ובאז.

איך?
בואו לקבל טעימה מדוגמא קטנה וחזקה:

זהב-סטטיק ובן אל
הבחור שתולה את השלט בהתחלה, תולה אותו שוב אחרי כמה שניות.
כמה פעמים צילמו את בן אל תבורי על הכיסא ואיך הוא עושה את זה?
מה קורה שם בתא של מוכר הכרטיסים? הוא שם? הוא נרדם?
מוכר הגלידה, הוא לא יודע את המילים או מה?
איך לא הז'קט של הבחורה לא נופל עם כל הסיבובים האלה?
ומה הקשר בין כל זה לבין אסי עזר?!סימני שאלה, רמזים, וסצנות ספק אמיתיות ספק מפוברקות גררו מאות אלפי צפיות, שיתופים ותגובות.
וזה בדיוק מה שעושה את זה ויראלי. קללל! ;)

מבט תמים של סנאי
חתול שהחיים התאכזרו אליו
צ'ארלי ביט מי!
The Kafot - I'm Jewish And You Know It
 
מוזה זה לחלשים

מאת : מירב כרמל 19 מרץ 2017
2730
המציאות משתנה תכופות. זה לא חדש. אוטוסטרדת המידע והתחרות הקיימת בשוק, דורשת פתרונות יעילים בזמן קצר. החיים מזמנים לנו כל כך הרבה אתגרים, שפתרונות יצירתיים הם מוצר נדרש. אנחנו חייבים להגיב מהר, לפעול, לעשות החלטות, להראות הספק, כל זה תוך התחשבות בצרכים שלנו ושל אחרים.

רעיונות יצירתיים, הם פתרון טוב לקיצור תהליכים ולהגעה למטרה באופן מהיר ויעיל. רעיונות יצירתיים, שעובדים, מעלים את הערך העצמי שלנו. כלפי עצמינו וכלפי אחרים. אתה מרגיש כאילו יד נעלמת טופחת לך על השכם, גם אם הבוס שלך לא התקרב אליך כל היום. זה הגמול בצידה של המחשבה היצירתית. ומזל שיש גמול. כי יצירתיות צריכה תפעול יומי, חוץ מזה שיש לה רצון משלה, לעיתים.                                                                                          

היא תובענית היצירתיות. היא דורשת. היא מכניסה למחשבות על דברים של מה בכך. היא צריכה תכנית אימונים קבועה כדי להתחזק ולא לסבול מהשמנת יתר או מרזון מסוכן. היא אולי גוררת מחמאות אבל לעיתים מראה לך כמה אתה מוזר, יחסית לאחרים. היא יכולה להכניס אותך להרפתקאות. והרפתקאות, יכולות להוביל למקומות מסוכנים.

צריך לשלוט בה, ביצירתיות. היא כמו בעל חיים. צריך ללמד אותה מתי לרוץ במרחבים ומתי לשים לה מחסום, לקצר את הרצועה ולצעוק "רגלי!" כמו כלב היא היצירתיות. כולם יכולים לאמץ כלב. מעט יכולים באמת לטפל בו. וכיאה לבעלים אתה בדאגה מתמדת. מה אם שחררתי אותה והיא תברח? מה עם פינקתי אותה והיא תשמין? מה אם לא השקעתי בה, ופתאום, רחמנא ליצלן, היא תלך לי לאיבוד.

אויי. המחשבה הקונסיסטנטית הזאת. שהיצירתיות, קושר ההמצאה והשליפה, יאבד, היא החרדה הגדולה ביותר. חרדת הביצוע החמורה ביותר היא לא נחלתו של המין הגברי, אלה שייכת, כמות בלתי מוגבלת, ואין סופית לאנשים היצירתיים.
התיאבון של היצירתיות הוא תיאבון גדול. היא חיה ממחמאות וטפיחות על השכם, כדי לשכנע בעצם בקיומה. ואם אתה לא חזק מספיק, אם החיזוקים לא מגיעים, היצירתיות יכולה להתפרע לשרוט. לכן, צריך לנהל איתה שיחות לפעמים. לתת לה להרגיש את הביחד. לטפח אותה יום יום. תמיד היא יכולה לגדול ולהתפתח. אבל היא תמיד שם. מחכה שתלטף אותה ומקשקשת בזנב.

לכן, תן לה להיות. תאהב אותה עם כל היתרונות ועל אף החסרונות. תן לה גבולות. תטפח אותה. תן לה לפחות יום אחד של גירויים בשבוע. זה לא אומר שעכשיו אתה עובד אצלה. זה רק אומר שפעם בשבוע יש לכם דייט. רק אתה והיא לבד. תקרא ספר, תראה סרט טוב, תלך להופעה, לתערוכה אפילו סתם לטיול עם הכלב. תסתכל על השמיים, תנעץ עיניים, תביך את עצמך. תצא מהסייף זון שלך. תאתגר את עצמך. תאתגר אותה. 

כי היצירתיות היא שריר. המוזה היא סטוץ לא אמין שבא והולך.
פותחים שמפניה

מאת : מירב כרמל 13 מרץ 2017
2373
באיזה משרד פותחים שמפנייה באמצע היום? איפה נותנים לעובדים טיפול פדיקור-מניקור חינם?
ואיך זה שהעובד קם ב-07:00 רק כדי להגיע לעבודה במרחק שעה וחצי ממנו?
תאמינו או לא. עדיין קיימים משרדים כאלה בישראל. מנהלים שגישת הניהול שלהם באה לטובת העובד.
חברות שהבינו, שכאשר העובד מרוצה, התפוקה שלו עולה. וכשהוא בא עם חיוך, התחושה במשרד נעימה ופרודוקטיבית.
העובד הוא משאב, בדיוק כמו לקוח חדש. הוא מקרין על החברה ויכול להניב לה רווחים או הפסדים.
כולנו מכירים את זה. שחיקה, לחץ, עייפות, גורמת לנו לעשות הפסקות ארוכות, לנקר מול המחשב, לצאת מוקדם, לחזור הביתה ולהתלונן, על הבוס, על התנאים, על החברה.
כל הדברים האלה יכולים לחזור כבומרנג, לפגוע ביכולותיו ותפקודו של העובד לאורך זמן, שלא לדבר על השמועות, שתמיד מגיעות איכשהו למישהו שאתה מכיר.
לכן, העובד הוא בדיוק כמו לקוח. צריך להיות ערניים לצרכים וליכולות שלו. צריך להיות רגיש ולהקשיב.
באנגלית קוראים לזה HRBP- שותף עסקי.
המשמעות של שיטת הניהול הזו היא היכולת לרתום את העובדים לטובת הארגון, כך שהאחרונים יראו עצמן כשותפים מלאים להתקדמותו או נפילתו. השאלה היא איך עושים את זה.
הכל זה עניין של אמון... שקיפות ואמינות גורמות לעובד לראות את סביבת העבודה באופן אובייקטיבי כך יוכל להתמודד איתה בצורה טובה ושכלתנית.
תתפלאו -  אם המעסיקים יהיו קצת יותר יצירתיים, לכל בעיה, גם הגדולה ביותר, ימצא פתרון, שישרת את הסגל המנהלי, וגם את העובדים הזוטרים. הכל הוא עניין של סדר עדיפויות, אוזן קשבת, סבלנות, ובעיקר אמון. כך, הופכים העובדים מ"סתם ברגים במערכת" לשותפים להצלחה. ועובדים מרוצים הם שורש ההצלחה של החברה. 
מפוצלים

מאת : מירב כרמל 02 מרץ 2017
3504
המוח שלנו.
אנחנו משתמשים בו אפילו כשאנחנו ישנים.
לכן, לא נכון להגיד שהלב הוא השריר הכי חזק. אלא המוח.
נכון. כמה אונות הן עדיין לא שריר, אבל ההגדרה הזו נראית הכי מתאימה למשהו ערטילאי ולא ידוע, שתמיד נמצא בתזוזה. תמיד מתפתח, ואולי אפילו משתנה. כמו חיית טרף שמחליפה צורה על פי חוקי הג'ונגל. אכול אחרת תאכל. צריך להתייחס למוח בדיוק כמו שריר. 

תראו את איינשטיין למשל. הגאון של המאה ה-20. מדען שאחראי על כמה מהתגליות החשובות ביותר. חלקן הוכחו מדעית והפכו לעובדות. חלקן עדיין לא הובנו או אוששו. איינשטיין נפטר בשנת  1955, בהיותו בן 76. שעות ספורות אחרי פטירתו, הוסרו מוחו ועיניו, על ידי הפתולוג תומס הארבי. אותו הארבי, כנראה הבין מה יש לו בידיים (ומה היה לאיינשטיין בין האוזניים), צילם אותו במצלמת 35 מילימטר, וחתך אותו ל-240 חלקים. הד"ר המהולל, חצה את ארה"ב, בעודו מחלק את חלקי המוח לכל המרבה במחיר. רק ב-1996 חזר ד"ר הארבי למרכז הרפואי האוניברסיטאי באוניברסיטת פריסטון, והחל לחקור את החלקים שנותרו ממוחו של איינשטיין. המחקרים גילו, שיחסי הגודל ואופן התיפקוד, במספר איזורים במוח, גדולים או שונים, מאלו של אדם ממוצע. לדוגמא: החוקרים מצאו אצל איינשטיין קליפת מוח קדם מצחית מורחבת ומפותחת. קליפת מוח קדם מצחית, אחראית על פעולות קוגנטיביות. גודלו של החלק הלטרלי בקורטקס הסומטו-סנסורי הראשוני, אצל איינשטיין גם הוא היה שונה. מדובר על אזור האחראי על חשיבה מופשטת. היכולות הקוגנטיביות, שהושפעו כמובן ממבנה המוח של איינשטיין, הן האחראיות לאופן המחשבה המהפכני שלו. כושר ההמצאה ודמיון של תוצאות אפשריות, נבעו, אולי, מהמוח המיוחד שלו. העובדה, שתהליכי המחשבה של איינשטיין היו מפותחים ביותר, נתמכה גם על ידי איינשטיין עצמו שהודה שתהליך החשיבה שלו אסוציאטיבי ומורכב מסידרה של תמונות ותחושות. למעשה, הוא הרגיש באופן גופני, ואפילו ראה בצבעים, את המחשבות שלו.

ישנה אמונה רווחת כי מוחו של איינשטיין היה גדול מגודל מוחו של אדם ממוצע, וכי הוא השתמש ביותר מ-10% מהמוח שלו. אולי זו אגדה אורבנית. אם תרצו להגיע למסקנה קונקרטית אתם מוזמנים לגשת למוזיאון הבריאות והרפואה הלאומי במרילנד, שם תוכלו לבחון את צילומי מוחו של איינשטיין, או ל-Mütter Museum, בפילדפיה שם מוצגות 46 החתיכות שנותרו ממוחו. כך או כך, אין ספק שתפקודי המוח של אינשטיין היו גבוהים בהרבה מהממוצע, ולכן, אני נוטה לחשוב שיותר מ-10% היו בשימוש. מחשבה כזו, פותחת פתח לשאלות ותהיות, והרי בשביל זה אנחנו כאן,
לא?

תארו לכם מה יכול היה לעשות אדם, לו השתמש ב-20%, 30%, או ב-100% מהמוח שלו. תחשבו אילו יכולות צפונות באחוזים האלה, שבהם אנחנו לא משתמשים. אין ספק שתפקוד המוח תלוי לא רק בגודלו, או באופן תפקודו, אלא גם באישיות של האדם המחזיק בו. מדובר על יחסי גומלין בין מוח לנשמה, כאלה שיכולים לשנות את המוח ולהגמיש אותו. לאפשר לו להכיל, להתמודד ולכוון את הגוף לעבור קשיים ולהשיג מטרות מאתגרות.

זו הייתה התובנה במרכז הרצאתו של דרור תמיר, פסיכולוג שיקומי וניורופסיכולוג, שהגיע אלינו לאחרונה לדבר במסגרת סדרת מפגשי ״פירמה למה״. בהרצאה, ראינו כיצד ספורטאים ידועים מתכוננים למצב של תחרות. היה פער עצום בין אופן ההתנהגות של מייקל פלפס ויוסיין בולט. הראשון נכנס למצב שנראה כמדיטציה והשני נמצא במסיבת טבע מטורפת. ושניהם, לפני תחרות שיכולה להשפיע על מהלך הקריירה שלהם. הבנו שצורת המחשבה ואופן הלמידה, משפיעים על אופן ביצוע המשימות, וששניהם יכולים להשתנות עם הזמן, התירגול ובהתאם לסביבה המקיפה אותנו.

בואו ניקח את המסקנה הזו צעד אחד קדימה.
אם ישנם אנשים שהמוח שלהם פועל אחרת, שהם מנצלים אחוזים גבוהים יותר מהמוח שלהם ועל ידי כך משנים ומשפרים את היכולות האנושיות שלהם, אולי אנחנו בפתחו של שלב נוסף באבולוציה. בניסוח פשוט: האם קיימים בינינו אנשים בעלי יכולות על טבעיות הנובעות ממוח שונה מהממוצע? אם המוח של איינשטיין היה שונה, והשוני הזה היה אחראי על הגאונות שלו, האם יש אנשים שלא מרגישים כאב, קוראים מחשבות או חוזים את העתיד רק מכיוון שהמוח שלהם שונה? ואם זה כך, אלו עוד יכולות צפונות בתוך המוח שלנו? מה עוד אנחנו יכולים לעשות ופשוט לא יודעים? האם המוח משתנה עם הזמן והאם אשפר ללמוד איך לשנות אותו? והאם אנחנו קרובים להכיר זן חדש של Homo sapiens (האדם החושב), אחד כזה שחושב אחרת ולכן גם פועל אחרת? מה השלב הבא של האבולוציה שלנו, ומה זה אומר על החברה שלנו היום?

דבר אחד בטוח, אם רק נחשוב יותר על המוח, נוכל גם לשנות אותו. להשתפר. להפעיל ולהשתמש בו בקלות. ואולי בעתיד, מי יודע, נוכל גם לשלוט בו, לשנות אותו ולפתח יכולות משמעותיות שאין לכל אחד. הרי, בסופו של דבר, החלום של כולנו הוא לדעת לעוף.


לקריאה נוספת:

מוחו של איינשטיין

בדרך עם מר אלברט מאת: מייקל פטרניטי

התמודדות עם אתגרים: פלפס נגד בולט

השראה: הסרט SPLIT, מ. נייט שאמלאן, 2017
 
 
 
 
 
 
 
© 2015 FIRMA. THE BRANDHOUSE. ALL RIGHTS RESERVED