תעמיס לי

מאת : אלעד משען 05 אפריל 2015
6901
הרבה דובר על עומס.
אבל לא מספיק.
עוד מגיפה בעידן החדש. מחלחלת לה מתחת לפני השטח, תופחת ומתעצמת לנגד עינינו העיוורות, ואנחנו לא שמים לב בכלל...

כבר כמה עשורים שהתרבות שלנו מכינה את היסודות והתשתית, מפיתוח ושיכלול הקפיטליזם באשר הוא, דרך הגלובליזציה שעוטפת את הכפר הפרובינציאלי שלנו מכל כיוון ועד לצינורות התעבורה הוירטואליים הנחפרים תחת יסודות היומיום שלנו. 

ואנחנו עמוסים לעייפה. קמים בבוקר אל ארון בגדים עמוס. מול מכונת הקפה אנחנו בוחרים קפסולה מתוך 13 טעמים שונים. נכנסים לאוטו ומזפזפים בין עשרות תחנות רדיו, שדרנים במירוץ עצמי לדחוס עשרות אייטמים בזמן בלתי אפשרי. אקטואליה, דעות, חדשות, וויכוחים, פרשנויות ומזג אוויר. עולים על כביש עמוס במכוניות, עדר אינסופי של בדידות. עמוסים במחשבות, טלפונים, תקוות ואכזבות אנחנו מגיעים לעבודה. השולחן עמוס, המייל עמוס, חדר הישיבות עמוס והמקרר עמוס. הפיד בפייסבוק מכיל יותר מידע משנוכל לדעת, ובתקווה להשתלט על העומס הזה אנחנו בוחרים, או בורחים, אל עומס חלופי. פותחים יומן - עמוס. יורדים לצהריים - עמוס. בדרך הביתה עוצרים בסופר, אבודים בים העומס הצבעוני. מגיעים לבית לגלות את עומס הדברים מפוזר לכל עבר. נחים לרגע מול עומס ערוצים, שיחה קצרה על עומס של נושאים, ארוחת הערב עמוסה, כיור עמוס, אפילו מדף הסבונים והשמפו במקלחת עמוס לעייפה.
נכנסים למיטה אל עומס מחשבות ומפליגים חלומה. אל עומס חלומות. 

ומתוך העומס הזה, יש סיכוי בכלל להמציא מחדש? את עצמנו? עבור עצמנו? עבור האחרים? האם השארנו לעצמנו חלקת חיים אחת קטנה, לפליטה, ריקה וחלולה? מרווח קטן של כלום, חריץ עדין דרכו נשחיל משהו אמיתי, טהור, אותנטי? 

תפתחו את המדבר של החיים, את השממה. את המרחב הנקי, הפשוט. הריק, ממנו אפשר להתחיל לברוא מחדש. כל יום, כל רגע, בכל מקום. תנקו ותתנקו. תסירו שכבה אחר שכבה של עומס, של הרבה, של כובד ומשקל. תזרקו, תמחזרו, תתרמו. תעשו הכל לנבור עמוק ולהגיע חזרה אל הגרעין הדק. הגרעין הפשוט והבסיסי, שממנו אפשר לצמוח. לגדול. להמציא את עצמכם מחדש. 

להמציא את הדבר הבא.
שודד ים זה לא מקצוע

מאת : תומר מלובן 05 אפריל 2015
5891
שודד ים זה לא מקצוע. לא.
אבל הלב שלו, איך שהוא פועם,
אנדרנלין טהור,
כשהם כובשים את הספינה...


כשהוא טומן את ידיו במלוא חופן הזהב.
הוא על גג העולם.
ומספר סיפורים?
גם לא מקצוע.
אבל איך שאני מקנא בו, העינייים שנישאות אליו,
איך שהן נוצצות,
כשינמיך את קולו ויספר על הנסיכה שנופלת למשכב,
האדישות תברח גם מזקני העיר.
ומנצח תזמורות?
לא, אל תטעו: לא מקצוע.
אז למד שנים, אז מה,
אם השרביט לא ירה את טילי ההשראה,
יגזרו גורלות, המוזיקה תאטם. גם ליבו של הקהל.
מנתח לב?
משפץ את הגרעין האנושי!
רק תאר לעצמך מה ליבו שלו מרגיש כשידיו נוגעות בצלע קיומו של אדם אחר.
זה לא מקצוע.
וממתג?
(?...Brander) זה מקצוע?
לא.
לא! :-)
וככל שעובר הזמן, אני מגלה כמה ה- 'לא' הזה הוא 'לא!'.
טוב יש גם כן,
כן זאת התמחות,
כן ברור אי אפשר בלי ללמוד (אבל ללמוד מה?),
כן נדרשת התמקצעות, נסיון ברור,
אבל במובן הרחב של המשמעות, זה לא!
ולמה שודד ים או מנצח?
כי כמוהם, אנחנו מונעים מדחף פנימי,
שמתגלה כשקצב פעימות הלב מתגבר,
כשצלילי התובנות מתנגנים,
כשהחיבור הוא אחד,
כשהידיים נמשכות להביע את ההבנה, כמו במוחש,
לבחור-להבין-לזקק-ואז לתת שם-צורה-לבנות קול,
למתג.
להאמין,
שאתה יכול להבין לעומק את המשמעות של זה שלפניך,
שיש בך את האמונה המוחלטת, שמה שתעניק לו יעשה אותו טוב יותר,
חזק יותר,
קרוב יותר לעצמו.
קיים יותר.

זה לא מקצוע :-)
חוצמזה,
הלוואי שהייתי שודד ים.
כתיבה קומית - פוסט ראשון

מאת : רויטל אורנבך 05 אפריל 2015
4978
אז איך אתם אוהבים את הכתיבה שלי עד עכשיו?
יש כמה כללים לגבי כתיבה קומית, אבל שוק או הפתעה תמיד עובדים, למשל כמו המשפט למעלה.

סידרת הפוסטים הזאת מיועדת לכותבים קומיים, או לחובבי כתיבה קומית או לכאלה שמשלמים 300 ומשהו שקל על כבלי ם ועדיין לא מרוצים.
והייתי רוצה להתחיל את הסדרה בלדבר על כאב.

אם זה כואב, אז למה אני צוחק?

אומרים שקומדיה תמיד מכילה בתוכה אלמנט של כאב.
מל ברוקס נעץ את זה הכי טוב כשאמר ש"טרגדיה היא כשאני חותך את האצבע. קומדיה היא כשאני נופל לביוב פתוח ומת."

תחשבו על זה. מה יותר משעשע? ילד שגורר רגליים על הרצפה כשהוא ממתין בתור לשירותים ציבוריים או אותו ילד, שכל צעד שהוא עושה מלווה בפרצופים ובסופו של דבר בועט בדלת השירותים?

אולי חלקכם חושב שזה לא יפה, אולי אכזרי.
אבל זאת עובדה - אנחנו צוחקים על דברים שאנחנו מעדיפים שלא נחווה בעצמנו.

עכשיו תעשו את זה:

קחו שתי דקות לספר למישהו את אחד הרגעים הכי מביכים שלכם ואז תנו לו שיספר לכם. אם הבנאדם השני בזמן שהוא חוזר על הסיפור שלכם שומט פרט, או שלא קלט את הסיפור נכון, תעצרו אותו, תתקנו ותנו לו להמשיך.

למה?
דבר ראשון, זה תרגיל שמלמד להקשיב טוב וזה הכלי החשוב ביותר לכל כותב באשר הוא.

דבר שני זה עוזר לפענח מה חשוב בכתיבת של סיטואציה קומית ומה לא נחוץ.

דבר שלישי, זה גם נהדר בלשבור את הקרח ולהכיר מישהו.
© 2015 FIRMA. THE BRANDHOUSE. ALL RIGHTS RESERVED